רופא שיניים לבאר יעקב

בריאות הפה של ילד מתחילה לפני שיש לו שיניים. במהלך ההריון שינויים הורמונליים מגבירים את רגישות החניכיים ואת הנטייה לדלקת, ולכן בדיקת שיניים במהלך ההריון היא חלק סביר מהמעקב ולא מותרות. טיפולים משמרים ניתנים לביצוע בבטחה, ורצוי במחצית השנייה של ההריון.

אחרי הלידה, החלל הריק בפה התינוק אינו סטרילי. חיידקים שגורמים לעששת מועברים מהמבוגר לתינוק דרך פעולות יומיומיות - טעימה מאותו כפית, ניקוי מוצץ בפה. הפחתה של ההעברה הזו היא אחת הפעולות המונעות היעילות ביותר, והיא אינה עולה דבר.

עוד לפני בקיעת השן הראשונה כדאי לנגב את רכס החניכיים בגזה לחה פעם ביום. זה אינו מנקה כלום מבחינה מעשית, אבל הוא מרגיל את התינוק למגע בפה - וההרגל הזה הופך את הצחצוח בהמשך למאבק קטן בהרבה.

הביקור הראשון אצל רופא שיניים מומלץ סביב גיל שנה, או תוך חצי שנה מבקיעת השן הראשונה. הביקור הזה כמעט אינו כולל טיפול. מטרתו כפולה: לבדוק שהתפתחות הפה תקינה, ולתת לילד חוויה ראשונה נטולת כאב בסביבה שתלווה אותו שנים.

הסדר הזה חשוב. ילד שהביקור הראשון שלו נעשה בגיל חמש בגלל כאב מגיע למרפאה כשהוא כבר סובל, ומקשר בין המקום לבין הכאב. ילד שהגיע בגיל שנה למפגש נטול טיפול מגיע בפעם הבאה בלי חשש.

הצחצוח בגיל הזה הוא באחריות ההורה, לא הילד. מברשת רכה קטנה ומריחה דקה של משחה עם פלואוריד, פעמיים ביום. ילדים בגיל הזה אינם מסוגלים לצחצח ביעילות בעצמם - הם יכולים להתאמן, אבל ההורה מסיים את העבודה.

בקבוק או הנקה בשכיבה במהלך הלילה חושפים את השיניים לנוזל מתוק לאורך שעות. זהו הגורם השכיח לעששת מוקדמת בשיני חלב קדמיות, ומניעתו פשוטה יחסית: לסיים את ההזנה לפני השינה ולנגב את השיניים אחריה.

הטענה ששיני חלב ״ייפלו בכל מקרה״ נשמעת הגיונית ומטעה. שן טוחנת של חלב מתחלפת רק סביב גיל עשר עד שתים עשרה, כלומר שן שנפגעת בגיל ארבע אמורה לשרת עוד שש עד שמונה שנים. עששת בה כואבת בדיוק כמו בשן קבועה.

בנוסף, לשיני חלב תפקיד שמירת מקום. כשנעקרת שן חלב מוקדם מדי, השיניים השכנות נודדות אל החלל, והשן הקבועה שאמורה לבקוע שם נותרת בלי מקום. התוצאה מתגלה שנים אחר כך כצפיפות שדורשת יישור.

בגיל הזה נכנסים גם טיפולים מונעים. איטום חריצים הוא ציפוי דק שממלא את התלמים העמוקים במשטח הלעיסה של הטוחנות, בדיוק במקום שבו מברשת אינה מגיעה. הוא נעשה בלי קידוח, והמטרה שלו היא לסגור את התלמים שבהם מזון נוטה להיתקע.

מבחינת התנהגות, זהו הגיל שבו הפחד יכול להיווצר או להימנע. הכנה מראש בבית עוזרת, אבל דווקא הכנה מפורטת מדי מזיקה: משפטים כמו ״זה לא יכאב בכלל״ מכניסים את המילה כאב לשיחה. עדיף לתאר את הביקור כבדיקה ולא כאירוע.

רוב המאבק בבית סביב הצחצוח מתנהל על משך הזמן, וזה בדיוק המדד הפחות מועיל. שתי דקות שמתבזבזות על אותם ארבעה משטחים קדמיים אינן שוות טיפ אחד במקום הנכון.

המקומות שבהם עששת מתחילה אצל ילדים קבועים למדי: קו המפגש בין השן לחניכיים בצד החיצוני, התלמים במשטח הלעיסה של הטוחנות, והמגע בין שתי הטוחנות האחוריות. מי שיודע איפה לחפש יכול לבדוק את התוצאה בעצמו.

הבדיקה הפשוטה היא להסתכל על קו החניכיים בתאורה טובה. רובד רך הוא לבנבן ומצטבר בדיוק בגבול הזה. אם החניכיים מדממות מעט כשמצחצחים שם, זה כמעט תמיד סימן שהמקום הזה מוחמץ, ולא סימן שצוחצח חזק מדי.

טבליות שצובעות את הרובד הופכות את זה לגלוי גם לילד. פעם בשבוע מספיקה, והיא מעבירה את הדיון מוויכוח על ציות למשחק עם תוצאה נראית לעין.

מברשת חשמלית עוזרת בעיקר משום שהיא כופה מעבר איטי יותר ומגיעה עם טיימר, ולא משום שהיא מנקה במקום הילד. ילד שמצחצח במסלול שגוי יעשה זאת גם איתה.

ניקוי בין השיניים נדרש מהרגע שבו שתי שיניים נוגעות זו בזו, ואצל רבים זה קורה בטוחנות האחוריות כבר סביב גיל שלוש עד ארבע. עד אז אין בו צורך ממשי, ואחרי כן המברשת פשוט אינה מגיעה לשם.

כמה מהדברים שמשפיעים על שיני הילד אינם קשורים לאוכל ואינם מוכרים להורים כרלוונטיים, ולכן אינם מוזכרים במרפאה.

סירופים לילדים ממותקים כדי שיסכימו לבלוע אותם, והם ניתנים לעיתים קרובות דווקא לפני השינה. זהו אותו מנגנון של בקבוק מתוק בלילה: נוזל ממותק שנשאר על השיניים בשעות שבהן ייצור הרוק יורד. כשאפשר, כדאי לתת את המנה לפני הצחצוח, או לשטוף את הפה במים אחריה.

משאפים לאסתמה משאירים שאריות בפה, וחלקם מפחיתים ייצור רוק. שטיפת פה במים מיד אחרי השאיפה מפחיתה גם את השאריות וגם את הסיכוי לכתמים פטרייתיים בפה. כדאי לציין במרפאה שהילד משתמש במשאף קבוע.

טיפות ברזל צובעות את השיניים בכהה, ולא פעם הורים מפרשים את זה כעששת. הכתם חיצוני, מוסר בניקוי מקצועי, ואינו פוגע בשן.

מחלה ממושכת עם חום גבוה בשנים שבהן מתפתחות השיניים הקבועות יכולה להשאיר לעיתים פגם באמייל, שמתגלה רק כשהשן בוקעת ונראה ככתם לבן או חום. זה אינו סימן להזנחה, אבל הוא כן משנה את מידת ההגנה שהשן הזו זקוקה לה.

המסקנה המעשית קצרה: שווה לספר במרפאה מה הילד נוטל דרך קבע, גם כשזה נשמע לא קשור.

סביב גיל שש בוקעת הטוחנת הקבועה הראשונה, מאחורי שיני החלב. היא אינה מחליפה שן קיימת ולכן אינה מלווה בנשירה, ורוב ההורים אינם מבחינים בה כלל. התוצאה היא שהשן הקבועה החשובה ביותר לתפקוד הלעיסה מקבלת לעיתים את תשומת הלב הפחותה ביותר.

הטוחנת הזו בוקעת בגיל שבו הילד עדיין אינו מצחצח היטב, ומשטח הלעיסה שלה מלא בתלמים עמוקים. השילוב הזה הופך אותה לשן הפגיעה ביותר לעששת בכל הפה. איטום חריצים בסמוך לבקיעה הוא אחד הצעדים המונעים בעלי התועלת הגבוהה ביותר.

זהו גם הגיל שבו כדאי להתחיל להעריך את התפתחות הסגר. לא כדי ליישר - ברוב המקרים מוקדם מדי - אלא כדי לזהות מצבים שבהם התערבות מוקדמת חוסכת טיפול ארוך בהמשך: לסת צרה, נשיכה צולבת או הרגל מציצה שממשיך.

בין גיל שש לשמונה מתחלפות השיניים הקדמיות, וזה השלב שבו מגיעות למרפאה הכי הרבה שאלות מודאגות של הורים. רובן נוגעות לדברים תקינים לגמרי.

הגודל. החותכת הקבועה גדולה מקודמתה, והיא בוקעת לתוך פנים שעדיין לא סיימו לגדול. הפרופורציה משתנה לאורך שנים, ולכן שן שנראית עכשיו רחבה מדי ביחס לפנים אינה נשארת כך.

הצבע. לשן קבועה שכבת דנטין עבה יותר ואמייל פחות שקוף, ולכן היא נראית צהובה יותר לצד שיני החלב הלבנות שנשארו סביבה. הניגוד הזה נעלם כשגם השכנות מתחלפות, ואינו סיבה להלבנה בגיל הזה.

הקצה המשונן. לחותכת שזה עתה בקעה יש שלוש בליטות קטנות בקצה. הן נשחקות מעצמן עם השימוש, וזהו מבנה תקין ולא שבר.

העקמומיות והפערים. בשלב הזה שכיח שהחותכות העליונות מתפרשות לצדדים ונוצר פער באמצע, מפני שהניבים עדיין מתפתחים מעליהן ולוחצים על שורשיהן. ברוב המקרים זה מסתדר כשהניבים בוקעים.

מה כן מצדיק מבט: כתם לבן או חום ברור על שן קבועה שזה עתה בקעה, שמעיד לעיתים על פגם באמייל. שן כזו פגיעה יותר לעששת ורגישה יותר, ולעיתים כדאי לאטום אותה מוקדם. וכן שן שבוקעת בכיוון שנראה רחוק מהמקום שלה.

סביב גיל שבע עד תשע, צילום שגרתי חושף לעיתים משהו מבני שאי אפשר לראות בעין: נצר של שן קבועה שאינו קיים, או שן נוספת שאין לה מקום בשורה.

היעדר נצר קבוע אינו נדיר, והשיניים שבהן זה קורה בשכיחות הגבוהה ביותר הן החותכות הצדדיות בלסת העליונה והמלתעות השניות. המשמעות המעשית היא ששן החלב במקום הזה אינה עומדת להתחלף.

מכאן נפתחות שלוש דרכים. אפשר לשמור על שן החלב כל עוד היא מחזיקה, ולעיתים היא מחזיקה שנים רבות. אפשר לסגור את המרווח ביישור ולהעביר שן שכנה למקום. ואפשר לשמור את המקום לשחזור עתידי, שמתבצע רק אחרי סיום הגדילה.

שן מיותרת מתנהגת אחרת. השכיחה שבהן יושבת בקו האמצע בלסת העליונה, והיא עלולה לחסום חותכת קבועה מלבקוע. במקרים כאלה היא בדרך כלל מוסרת, ולעיתים נדרשת גם עזרה קלה לשן החסומה כדי לצאת.

הסיבה שהגיל חשוב היא שכל ההחלטות האלה קשורות לגדילה. חלק מהן זולות ופשוטות כשהילד עדיין גדל, ויקרות ומורכבות יותר כשהן נדחות לבגרות.

לכן שווה לשאול בהערכה סביב גיל שבע שאלה אחת מדויקת: האם כל נצרי השיניים הקבועות נראים בצילום. זו שאלה שהתשובה עליה כתובה שם ממילא.

פגיעות שיניים בספורט אינן מגיעות רק מענפי מגע. חלק גדול מהן מגיע מכדורסל וכדורגל, ומקורן במרפק או בראש של שחקן אחר ולא בחבטה מתוכננת. לכן השאלה אינה אם הענף אלים אלא אם יש בו התנגשויות.

קיימות שלוש רמות של מגן פה. מוכן מראש הוא הזול ביותר ומתאים הכי פחות, ומגן שנפלט מהפה כל דקה פשוט לא נמצא בפה. מגן שמרתיחים ונושכים מקבל צורה גסה של השיניים ומהווה פשרה סבירה. מגן שנעשה לפי מדידה במרפאה מתאים במדויק, וזה בדיוק מה שקובע אם הילד יסכים ללבוש אותו.

המדד לבחירה אינו נוחות אלא שימוש בפועל. מגן שמאפשר לדבר ולנשום נשאר בפה במשחק; מגן שלא, מגיע לתיק אחרי חמש דקות.

בפה שגדל, מגן שנעשה בגיל תשע אינו מתאים בגיל שתים עשרה. השיניים מתחלפות והלסת מתרחבת, ולכן בשנות התחלופה נפוץ להשתמש בפתרון פשוט יותר ולעבור למגן מדויק כשרוב השיניים הקבועות כבר במקומן.

מי שעובר טיפול יישור קבוע זקוק למגן שנבנה לכך. מגן רגיל אינו נסגר על הסוגריות, ומגן מותאם ליישור מגן לא רק על השיניים אלא גם על השפה מבפנים.

התחזוקה קצרה: לשטוף אחרי כל שימוש, לייבש, ולשמור בקופסה מאווררת. חום מעוות אותו, ולכן לא במכונית בקיץ. שווה להביא אותו לביקורת התקופתית ולתת לרופאה להסתכל עליו.

רוב טיפולי היישור מתחילים אחרי שרוב השיניים הקבועות בקעו, בדרך כלל סביב גיל אחת עשרה עד שלוש עשרה. בגיל הזה קיימות שתי משפחות פתרונות: קשתות מתכת קבועות, וקשתיות שקופות נשלפות.

ההבדל אינו רק אסתטי. קשת קבועה עובדת ברציפות ואינה תלויה בשיתוף פעולה, ולכן מתאימה כשהמשמעת מוטלת בספק או כשהתנועה הנדרשת מורכבת. קשתית שקופה נשלפת נוחה יותר לניקוי ולאכילה, אך פועלת רק כשהיא בפה - בדרך כלל נדרשות כעשרים ושתיים שעות ביממה.

בגיל ההתבגרות משתנה גם דפוס הסיכון. הצריכה של משקאות מוגזים וממותקים עולה, ופיקוח ההורים על הצחצוח יורד. השילוב הזה מייצר גל עששת שאינו קשור לרשלנות אלא למעבר לעצמאות, וכדאי לצפות אותו במקום להיות מופתע ממנו.

המעבר לעצמאות מצליח יותר כשהוא הדרגתי: הילד מצחצח, ההורה בודק, ורק בהמשך הבדיקה נפסקת. חיתוך חד בגיל שמונה בין ״אני מצחצח לך״ ל״אתה לבד״ הוא בדרך כלל מוקדם מדי.

יש נזק לשיניים שאינו נגרם מחיידקים ואינו מתחיל בחור. שחיקה חומצית היא המסה של האמייל על פני משטח שלם, והיא נפוצה בגיל העשרה בדיוק בזמן שההורים כבר מפסיקים להסתכל.

היא נראית אחרת לגמרי מעששת. השיניים מתקצרות, הקצוות נעשים שקופים יותר, המשטחים חלקים ומבריקים במקום מחוספסים, ומופיעה רגישות לקור בלי חור נראה לעין. סימן מובהק במיוחד הוא סתימה ישנה שמתחילה לבלוט מעט מעל פני השן שסביבה, כי השן נשחקה והסתימה לא.

המקורות התזונתיים השכיחים בגיל הזה הם משקאות ספורט ואנרגיה, מים מוגזים בטעם הדרים, והרגל של לגימה מתמשכת לאורך שעות. חשוב לדעת שגם משקה שאינו מתוק כלל יכול להיות חומצי, ולכן ״בלי סוכר״ אינו מספיק כדי להיות בטוח.

יש גם מקור שאינו תזונתי. עלייה חוזרת של תוכן קיבה, בין אם ברפלוקס ובין אם בהקאות חוזרות, שוחקת בעיקר את הצד הפנימי של השיניים הקדמיות העליונות. תבנית כזו במשטחים הפנימיים בלבד היא סיבה לברר את המקור מעבר לתזונה.

מה שעוזר בפועל אינו לוותר על המשקה אלא לשנות את התבנית: לשתות בבת אחת ולא לאורך שעה, ולשטוף את הפה במים אחריו. שינוי כזה בר יישום גם אצל נער שאינו מוכן לוותר.

הנקודה שמצדיקה זיהוי מוקדם היא שאמייל שנשחק אינו חוזר. אפשר לעצור את התהליך ולשקם את מה שנשחק, ואי אפשר להצמיח אותו מחדש.

שיני הבינה נראות בצילום שנים לפני שהן בוקעות, בדרך כלל מאמצע שנות העשרה. בשלב הזה כבר אפשר לדעת כמה מהן קיימות, איפה הן יושבות ובאיזו זווית הן פונות.

לא כולן דורשות עקירה, וזו טעות נפוצה. הסיבות המקובלות להסרה הן חוסר מקום שגורם לבקיעה חלקית ולכיס רקמה שנאגר בו מזון, זווית שדוחפת לתוך הטוחנת השכנה, ודלקות חוזרות באזור.

הסיבות להשאיר פשוטות באותה מידה: שן שבקעה במלואה, נמצאת בסגר ואפשר לנקות אותה, או שן שקבורה לגמרי בעצם, אינה מתסמנת ואינה לוחצת על דבר.

הקשר שבין שיני בינה לצפיפות בשיניים הקדמיות נאמר לעיתים כעובדה, והוא שנוי במחלוקת. הוא אינו נחשב כשלעצמו סיבה מספקת לעקירה.

אם כן מתוכננת הסרה, העיתוי משנה. הפעולה קלה יותר טכנית לפני שהשורשים הושלמו, וזו הסיבה שהשיחה הזו מתקיימת בסוף שנות העשרה ולא בגיל שלושים.

הדבר השני שנמצא במעקב באותו גיל הוא המשמר שאחרי היישור. זהו בדיוק הגיל שבו ההורה מפסיק לבדוק, והמשמר נזנח בשקט. הפתרון המעשי הוא להפוך את בדיקתו לחלק קבוע מהביקורת התקופתית, ולא להשאיר אותו באחריות תזכורת בבית.

וזו גם הנקודה שבה כדאי להעביר את הקביעה של התורים לנער עצמו. מעבר הדרגתי לאחריות על הביקורת התקופתית עובד טוב יותר בגיל שבע עשרה מאשר בגיל עשרים ושתיים.

משפחה עם שלושה ילדים בגילים שונים מנהלת בפועל שלושה מסלולים שונים בו זמנית: מונע לקטן, טיפול משמר לאמצעי ויישור לגדול. כשכל אלה מתבצעים באותה מרפאה אפשר לתאם ביקורים סמוכים ולסגור אותם בבוקר אחד.

המרפאה מטפלת בילדים ובמבוגרים באותו מקום, כך שההורים אינם צריכים למצוא מרפאה נפרדת לעצמם ולילדיהם.

הנסיעה מבאר יעקב לסניף כפר חב״ד אורכת כעשר דקות, והסניף פתוח בימים א׳ עד ה׳ בין 09:00 ל-18:00. יש חניה בקרבת המרפאה, מה שמשנה במיוחד כשמגיעים עם יותר מילד אחד.

ההנחה הרווחת היא שכמות הסוכר קובעת. בפועל, מה שקובע את הסיכון לעששת הוא מספר החשיפות ביום, לא הגודל שלהן. אחרי כל מגע עם סוכר החומציות בפה עולה למשך כעשרים דקות עד חצי שעה, ובזמן הזה מתרחשת המסה של האמייל. הרוק מנטרל את החומציות ומחזיר את המצב לאיזון.

המשמעות מעשית ולא תיאורטית. ילד שאוכל חטיף שלם בישיבה אחת חושף את השיניים לחלון אחד. ילד שמלקק סוכריה לאורך שעה, או לוגם ממשקה ממותק כל רבע שעה, מייצר רצף חלונות שבו האמייל כמעט אינו מספיק להתאושש.

לכן ההמלצה המעשית להורים אינה לאסור ממתקים, אלא לרכז אותם. ממתק בסוף ארוחה עדיף על ממתק בין ארוחות, כי הרוק כבר מוגבר. משקה ממותק שנשתה בבת אחת עדיף על אותו משקה שנלגם לאורך שעתיים.

מים הם המשקה היחיד שאינו יוצר חלון חומצי. החלפה של משקה ממותק אחד ביום במים היא שינוי קטן עם השפעה גדולה יחסית, ובדרך כלל הוא בר יישום גם במשפחות שלא מוכנות לוותר על ממתקים.

פחד מרופא שיניים אצל ילדים אינו נדיר, ולעיתים קרובות מקורו אינו בחוויה שלהם אלא במה שנאמר להם. ניסוח כמו ״זה בכלל לא יכאב״ מכניס את המילה כאב לשיחה שלא הייתה בה. גם ״אם לא תצחצח, תצטרך קידוח״ הופך את המרפאה לעונש.

מה שכן עובד הוא תיאור עובדתי ופשוט: הרופאה תספור את השיניים, תסתכל עליהן במראה קטנה, ואפשר יהיה לקום כשרוצים. ילד שיודע מה יקרה מרגיש שליטה, וזה מפחית חרדה יותר מהבטחות.

עוד גורם שמשפיע הוא מי מלווה. ילד קולט את המתח של ההורה, ולעיתים הורה שחושש בעצמו משדר את זה בלי כוונה. במקרים כאלה עדיף שילווה אותו ההורה הרגוע יותר.

בקליניקה, הקצב הוא הכלי המרכזי. ביקור ראשון קצר שנגמר בטוב שווה יותר מביקור ארוך שבו הושלם טיפול אבל נוצרה התנגדות. לעיתים נדרשים שניים או שלושה ביקורי היכרות לפני שמתחילים לטפל, וזו השקעה שמחזירה את עצמה בשנים הבאות.

אצל ילדים עם אתגרי תקשורת הצורך בהכנה מוקדמת גדול יותר: תמונות מראש, ביקור ללא טיפול, וזמן ארוך יותר לכל שלב. במרפאה יש רופאה עם ניסיון בסוג הליווי הזה.

ילדים נופלים, ומכה בפה היא אירוע שכיח. רוב המקרים אינם חירום, אך יש כמה סימנים ששווה להכיר כדי לדעת מתי להגיע היום ומתי אפשר להמתין.

שן חלב שזזה מעט אך נשארת במקומה בדרך כלל מתייצבת מעצמה. שווה לעקוב בימים הבאים אחר שינוי צבע - שן שמכהה מרמזת על פגיעה בעצב, וגם אז לא תמיד נדרש טיפול מיידי.

שן חלב שנדחפה פנימה או שינתה מיקום באופן ניכר דורשת בדיקה, בעיקר כדי לוודא שלא נפגע נצר השן הקבועה שמתפתחת מתחתיה.

שן קבועה שנשברה או נעקרה היא המצב הדחוף. שן קבועה שנעקרה שלמה - יש לאחוז בכתר, לשטוף בעדינות ולהגיע מיד; חלון הזמן קצר.

בכל מקרה של מכה, שווה לבדוק גם את השפה והלשון. חתך שנראה קטן מבחוץ יכול להיות עמוק, ולעיתים נדרשת תפירה.

שלושה הרגלים משפיעים על התפתחות הלסתות, ורובם נפתרים מעצמם - אך לא כולם, ולא תמיד בזמן.

מציצת מוצץ או אצבע עד גיל שלוש בערך אינה גורמת לנזק קבוע ברוב המקרים. אחרי גיל שלוש עד ארבע, המשך ההרגל מתחיל להשפיע על מיקום השיניים הקדמיות ועל צורת החיך. ככל שההפסקה מוקדמת יותר, כך גדל הסיכוי שהמצב יתקן את עצמו.

הפסקה בכפייה בדרך כלל אינה עובדת ומגבירה התנגדות. מה שכן עובד הוא צמצום הדרגתי - קודם רק בבית, אחר כך רק בשינה - ותגמול על ההצלחה ולא ענישה על הכישלון.

נשימה דרך הפה היא הסימן שהכי קל לפספס, והשלכותיו הרחבות ביותר. ילד שנושם דרך הפה באופן קבוע, בדרך כלל בגלל שקדים מוגדלים או אלרגיה, מחזיק את הלסת פתוחה ואת הלשון נמוך. לאורך שנים זה משפיע על התפתחות הלסת העליונה.

הסימנים לכך: שפתיים פתוחות במנוחה, נחירות, שינה חסרת מנוחה, ויובש בפה בבוקר. אלה מצדיקים בירור אצל רופא אף אוזן גרון לצד ההערכה הדנטלית - לעיתים הפתרון אינו דנטלי כלל.

לא כל שן עקומה בגיל שמונה מצדיקה טיפול, ולא כל צפיפות תיפתר מעצמה. ההערכה הראשונה מומלצת סביב גיל שבע, לא כדי ליישר אלא כדי לדעת אם יש משהו שכדאי לטפל בו מוקדם.

מצבים שמרוויחים מהתערבות מוקדמת: נשיכה צולבת, לסת עליונה צרה, וחסימת בקיעה של שן קבועה. במקרים כאלה טיפול קצר בגיל צעיר חוסך לעיתים טיפול ארוך בהרבה בגיל מאוחר.

מצבים שאפשר להמתין איתם: צפיפות קלה, שיניים קדמיות שנראות גדולות ביחס לפנים, ורוב הפערים. אלה משתנים מעצמם עם המשך הבקיעה והצמיחה.

ההבחנה הזו אינה נעשית בעין אלא לפי צילום והערכת שלב ההתפתחות, ולכן שווה שההערכה תיעשה גם כשהכול נראה בסדר.